אני לא אוהבת את הסיפור הזה, אבל אני חייבת לספר אותו

ובחזרה לכמה ימים קודם לכן 

הגעתי למרוץ הזה בזמן שהאף שלי רץ יותר מהר מהרגליים שלי. באנגלית זה נשמע יותר טוב. לא יודעת אם אלו האלרגיות לצמחיה הטרופית, הג׳טלג, הבירה שחילקו באקספו – לעזאזל, לא ראיתי שכתוב על זה בירה בפורטוגזית, ממתי מחלקים בירה חינם בירידי איסוף ערכות לתחרויות?!  גם על הנעליים הנוכחיות יש לי תלונות, הדגם הקודם היה יעיל יותר בדחיפה קדימה בגלל דרופ גבוה יותר, או שהדרופ נמוך יותר?  מה אני מבינה בזה בכלל… והרוח הנגדית מן הים, קמה ולא נמוגה… כל אלו, הכל תירוצים לתוצאה לא משביעת רצון 

התוצאה היא שכל מה שהצלחתי להשיג זה 16 שניות, ואני אמורה להיות מרוצה מהתוצאה הזו, כי על הנייר, השגתי את המטרה שבשמה יצאתי 

בקילומטר ה-17, השעון הראה 1:33 ואני עם המוח הממש-לא-מתמטי שלי, מתחילה לעשות חישובים נוסח כיתה א׳ עם האצבעות. האם אצליח להגיע בפחות משעתיים לקו הסיום? ומה עם המאה מטר המעצבנים האלה של הסוף, לעזאזל המלכה אליזבת׳ תהא מנוחתה עדן, הידעתם שבגללה הוסיפו עוד 200 מטר לריצת מרתון (אל תשאלו, זה סיפור לפוסט אחר) והנה אני חורקת שיניים על הקצוות האלה. אבל זה היה הרגע, אני זוכרת אותו, זה היה הרגע הראשון בו באמת – אבל באמת באמת – הצבתי לעצמי את היעד הזה. התחלתי לדחוף, מכירים את התחושה הזו, שאתם רצים הכי מהר שאתם יכולים, אבל הכל מרגיש בהילוך איטי? הכל מרגיש כאילו קצב צב? ואני דוחפת, דוחפת והברכיים מתחילות לצעוק הצילו, והזיעה מהגבות, הפטמות נדבקות לחזייה אני מרגישה את הרטיבות הזו והנזלת שאני מנגבת על החולצה למי אכפת כבר, נגמרו לי הטישו כבר מזמן, ופתאום הרצפה נראית עקומה עם אבני הליימסטון החלקות האלה, הכל נהיה קשה, אני רואה הכל ואני דוחפת דוחפת דוחפת כי עכשיו זה עכשיו. החלטתי על היעד הזה, שאני עומדת בו. 

והנה- שברתי שיא אישי, ולראשונה, רצתי חצי מרתון בפחות משעתיים, כפי שאמרתי לעצמי ש״אנסה״ לעשות. כפי שהצבתי לעצמי את היעד. חצי מרתון, פחות משעתיים. שעה ו59 דקות ו44 שניות. ניצחון, סבבה? 

המסלול של מרתון ריו דה ז׳ניירו נע בין שיר בוסה נובה של סטן גץ, לדיסקו זול מהאייטיז בואכה בארי מנילו. למי שמחפש עכשיו בספוטיפיי- מאיפנמה לקופהקבנה- רצועת חוף חלקה, מישורית, כמו שאתם מדיימנים לעצמכם את הסרטוני משפיענים באינסטגרם –  חול צהוב, בחורות בביקיני בצבע פוקסיה ניאון מרחפות על רולרבליידס, שמיים טרופיים כחולים שלא מסגירים את כוחה של הרוח ו- 80% לחות. 

איך הגעתי לכאן? בטיסה ממדריד, אבל זה לא מה שחשוב להבין כרגע. הטור הזה בא להודות בטעות ולסלוח לעצמי, על כך שלא פרסמתי קבל עם ועדה, שלא יצאתי בגאון, שלא הצהרתי את השאיפות שלי, שלא הגדרתי את היעד שלי באופן חד משמעי, שלא שאפתי להגיע אל הפודיום, גם אם לא הייתי מגיעה אליו לעולם

מה כן קרה? ראיתי ערפל לנגד עיני, נרדמתי בשמירה, והכי גרוע – חלמתי. 

הרי, זה אינו חצי המרתון הראשון, או המרוץ הראשון שלי, זו אינה הפעם הראשונה ואין פרפרים בבטן. למרות זאת, הגעתי אליו בהיסוס. אני כועסת על עצמי, ומוחלת

כדי להשיג את השאיפות שלנו, עלינו להרים מבט למעלה, לכוון הכי גבוה שאפשר. אפילו אם אנחנו לא יכולים לדמיין את עצמנו מגיעים לשם,  עד כמה שזה מפחיד, אפילו שאולי באמת לא נגיע לשם, אבל ככל שנכוון לפסגה גבוהה יותר, כך נתקרב אליה יותר. אם הייתה זו פסגה ״נמוכה״ לכאורה, הגיוני לחשוב שנגיע אליה, אבל הסיכויים לצלוח מעליה – נמוכים פי כמה.  הרמה אליה נשאף היא הרמה הגבוהה ביותר אליה נוכל להגיע, ולכן , ככל שנכוון גבוה יותר, כך נוכל להגיע גבוה יותר

בהינתן שזה המצב, כדי להשיג מטרות, עלינו לפרק אותם לחלקי לגו קטנים, צעדים קטנים אשר כל אחד כשלעצמו, מרגיש בטוח ונוח לבצע. קפיצות גדולות מביאות לתחושה של אי יציבות, כן זה נכון גם בריצה, ולכן בצעד קטן ובטוח, אנחנו כבר מתכוננים לצעדים הבאים. 

לא צריך לראות את פסגת ההר כדי לדעת שהוא קיים. לא צריך לדעת את כל התשובות לדרך בה נטפס. כל מה שצריך הוא להחליט – אנחנו יוצאות לדרך, אנחנו מטפסות, ואנחנו נגיע לשם, לא משנה איך, על שתיים או על ארבע, מה שבטוח, זה הצעדים הקטנים, אחד אחד