?איך לקחת צעד נוסף קדימה

ההמתנה לרגע הנכון, למצב בו ארגיש בטחון מספק, ל״מושלם״ היא פרפקציוניזם מעכב

התחושה הזו ש- הנה אוטוטו יהיו לי את הכלים, את היכולות, את המרחב, את הזמן, עוד שניה זה קורה, עוד מעט תוכלי להיות מקצועית מספיק ולצאת לעולם – אלו תירוצים שיעכבו אותך וישאירו אותך בבית

את לא צריכה להיות מומחית באמת, אתה לא צריך להתמקצע כדי לצאת לדרך

לאחרונה אני מוצאת את עצמי אומרת זאת הרבה – צאי לדרך, תלמדי תוך כדי תנועה. יכול להיות שזו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת למי שרוצה לצאת לנוודות דיגיטלית, לפתח עסק עצמאי, להוריד במשקל ולהתכונן לרוץ מרתון, יו ניים איט

צאי לדרך. עכשיו. בזמן הכי קשה מבחינתך, בזמן שאת מרגישה לא מוכנה, לא מקצועית, ולא יודעת. דווקא חוסר הביטחון במומחיות, טומן בחובו את ההבנה שמדובר בעולם גדול שדורש מחקר ולמידה והתייחסות יסודית, שלעולם לא תגיעי לקצה ולמקסימום, ההבנה שתמיד יש מה ללמוד, היא הבנה מקצועית ובעיקר – בוגרת. בכל תחום – בין אם עיצוב תכשיטים, גיוס כספים לעמותה, שירות לקוחות, פיתוח מוצר גשמי או תוכנה, יש עולם ומלואו, ולמזלנו היום, העולם הזה כל כך נגיש, וכל כך הרבה משתמשים ויוצרים ברמות שונות של הבנה וידע, מפרסמים את התובנות והניסיון שלהם, כך שמאוד מפתה להרגיש נחיתות מולם. דרך אגב, יכול מאוד להיות שהם נוקטים באופן מודע או לא מודע, בטכניקת פיינמן  – על פי השיטה הזו שפותחה ע״י ריצ׳רד פיינמן שהיה פיזיקאי זוכה פרס נובל, הדרך היעילה ללמוד נושא מורכב היא להסביר באופן פשוט אותו לילד בן 12. אז האם באמת מדובר במומחים? או בתלמידים עם קצת יותר אומץ משלך לעמוד מול המצלמה ולדבר על דברים שהם לא באמת מבינים בהם

הביטחון שלך לא יגיע מהבנה בתחום, אלא מהאמונה הפנימית בשתי אמיתות, שברגע שיש לך אותן באופן מוחלט, את תצאי לדרך

האמת האחת, יש לך את הבסיס המספק כדי להבין את הרעיון הכללי, את המערכת, את ״השיטה״ ואיך היא עובדת, אפילו בערך מספיק, כי כבר הסכמנו שאין מושלם
  

האמת השניה, היא שיש לך את האומץ והענווה לצאת ולחפש תשובות לשאלות שלא תדעי לענות עליהן עם הידע שיש לך כעת. סיימון סינק, כותב רב המכר ״המשחק האינסופי״  אומר – אני אוהב להיות האידיוט בחדר, אני זה שיקום לשאול את השאלות, אולי טריוויאליות, אולי פשוטות שכולם כבר יודעים את התשובות עליהן, בכל מקרה, אני אלמד מההסבר שאקבל

האוריינות המדוברת ביותר היום היא היכולת לתקשר עם הבוט של אופן איי, הגיפיפוט, ולהוציא ממנו את המידע שאנחנו רוצים. בעצם על מה מדובר? על היכולת שלנו לשאול שאלות ולבקש ללמוד. אנחנו לא צריכים לדעת שום דבר זולת לדעת מה לשאול וכיצד לשאול. הרי  הידע נגיש לכולם. המצליחים הם אלו שלומדים לחפור פנימה לעומקה של סוגיה וליישם את מה שהם למדו לפני חמש דקות בהצלחה מספקת כדי להתקדם לצעד הבא. וגם אם נשכח את מה שלמדנו, נוכל תמיד לשאול את אותה השאלה, או שאלה דומה, מחדש

אני אוהבת את מסע בין כוכבים, אם תשאלו אותי לבחור בין סטאר טרק לסטאר וורס, התשובה היא ברורה. משהו מדהים ביקום של מסע בין כוכבים, שהוא מאפשר לראות את ההתפתחות של הדמיון האנושי במהלך מעל 5 עשורים. הסדרה המקורית עלתה לאוויר ב-1964, והנה 50 שנה אחר כך, אני מחכה בציפייה לעונה הבאה של פיקרד שתעלה בחודש הבא לאוויר, האנטרפרייז, אותה האנטרפרייז. הדמיון האנושי הוא הגבול שלנו, כך אמר צ׳רלס פ. קיטרינג Charles F. Kettering מי שהיה מהנדס הפיתוח הראשי של ג׳נרל מוטורס בשנות ה-20. באנטרפרייז הראשונה היו נכנסים למעלית, אומרים את המפלס אליו מכוונים, ומחזיקים באיזה שהיא ידית כדי לגרום לה לפעול. היוצרים באותה תקופה חשבו שחייבים ללחוץ/לגעת במשהו כדי להפעיל את המעלית.  באנטרפרייז הרביעית, בסדרת ״הדור הבא״ של תחילת שנות ה90, כבר לא מחזיקים שום דבר, רק מדברים ישירות אל המחשב, ״מחשב- מפלס 5״, והוא כבר מפעיל את המעלית לבד. אותו מחשב יודע כל, שואלים אותו שאלות והוא עונה, בדיוק כמו הגיפיטפוט. קפטן קירק חתם על טאבלט עם עט כבר בסוף שנות ה60, וכשהם ירדו למשימות שטח היה להם מכשיר קשר נייד. מסך מגע באצבעות היה כבר בסדרת הדור הבא, וגם מרחב מציאות רבודה שעוטף את כל החושים. אמנם אני עדיין מחכה להשקה הרשמית של המכונה שמקפיצה אנשים ממקום למקום בשניות תוך פירוק והרכבה מולקולרית, אני בטוחה שזה קורה בקרוב ממש.  לגבי כל השאר- מסע בין כוכבים מדמיין את העתיד עד קצה הגלקסיה, ומעורר השראה ורעיונות פיתוח בקרב מדענים ומהנדסי מוצר אז וגם היום. 

בפרספקטיבה אחרת, ניתן לראות את הגבולות של הדמיון האנושי – כמוגבלים. שאלתם את עצמכם פעם, איך זה שמרבית החייזרים במסע בן כוכבים (ולא רק שם) הם יצורים דמוי אנוש – עם שתי רגליים, שתי ידיים, ושתי עיניים? ואם הם מפלצות – איך זה שהם מזכירים לרוב צורה של חרקים (שלום לסגן ריפלי!). אלו הם מגבלות הדמיון שלנו. אנחנו מתקשים לראות את השונה המוחלט, החייזר האבסטרקטי, שאולי לא צורך מזון כמונו, אולי לא נושם חמצן כמונו, אולי לא מביא צאצאים כמונו, אולי תפישות הזמן והמרחב והיכולת שלו מולם שונים לחלוטין. מעטות ההתייחסויות לסוג כזה של חייזרים, ואגב כך – שווה לעשות בינג׳ סופש על הסדרה המופתית חלל עמוק 9, שם יש חייזרים אבסטרקטיים שנתפשים כאלוהיים, וכדי לתקשר עם בני האדם, לובשים צורה בצלמם ומוצאים לעצמם נביא (זה לא ספוילר, זה בנג׳מין סיסקו)

לאחרונה ישבתי עם לקוחה על בניית תכנית להסבה מקצועית שהיא מעוניינת לבצע. דיברנו על החוזקות של העיסוק הנוכחי שלה, אלו כישורים משמעותיים יש לה היום. שאלנו מה היא הייתה רוצה לעשות בעתיד, מה החלומות הגדולים שלה, מה קצה הדמיון שלה. לאחר מכן, בחנו כיצד הכישורים שלה דהיום, ניתן לתרגם אותם – לקחת אותם לצעד הבא לעבר הגשמת אותו החלום. כך למשל, יש לה ניסיון רב בעבודה עם עמותות וארגונים אזרחיים, ויש לה ניסיון רב בגיוס כספים, בעיקר עבודה מול גורמים בירוקרטיים ממשלתיים מורכבים. בניסיון לדמיין את הקריירה הבאה שלה חשבנו על ארגונים מסחריים, שהכישורים והניסיון הללו יוכלו להיטיב בהם – חברות שזקוקות לסיוע ברגולציה מול הממשלה, או לגיוס משקיעים – פרטיים או תקציבים ממשלתיים. יחד עם זאת, היא הדגישה שיש לה עדיין חיבה לעולמות החברתיים שמהם היא באה, במלים יפות – היא לא רצתה למכור את נשמתה לשטן, ולכן התחלנו למפות חברות מסחריות שהמוצר או השירות שהן מציעות, תואם את האידיאולוגיות שלה: חברות שעוסקות בפיתוח טכנולוגיות להתמודדות עם שינוי אקלים, פיתוח טכנולוגיות לשיפור איכות חיים וכדומה. מי שהיו אתמול הארגונים המסחריים שתרמו לעמותות שהיא עבדה בהן, יכולים להיות המעסיקים שלה מחר. 

כשאנחנו יוצאות לדרך עם מהלך של שינוי, אנחנו יוצאות מהמוכר אל המוכר פחות, אבל לא אל הזר הטוטאלי. עם הזר הטוטאלי כנראה שלא נוכל להתמודד, נפחד ונשתתק. הזר המוחלט הוא קצה הסקאלה של תחום חדש לחלוטין, הוא החייזר האבסטרקטי שאיננו יכולות לדמיין, מדינה חדשה שאיננו מכירות בה אף אחד ולא יודעות שום דבר עליה, מרחב פעילות חדש שמעולם לא התנסינו בו. אז אנחנו יוצאות אל הזר המוכר- צעד אחד קדימה, יוצאות לדייט עם חייזר חתיך מסוקס עם אוזניים מחודדות – ובכל זאת – מדובר בחייזר עם אוזניים, בדיוק כמונו

 
אז מה תעשי? צאי לדרך