הרמזור התחלף לאדום, נאלצתי לעצור. אפס מעלות, העצים עירומים ללא עלים, אך לא יורד שלג שייערום עליהם. רק קור יבש של משבר האקלים, כזה שמבליט את הפטמות החוצה על חולצת הנייקי הסינתטית דרייפיט שאני לובשת. התחלתי לקפוץ במקום כדי לשמור על חום הגוף והדופק שהיה בזון 3-4. באוזניות – מסיבת טכנו. זו ריצה קלה באחה״צ חורפי בבודפשט, לא משהו מיוחד. בזווית העין קלטתי את שלישיית הגברים לידי מסתכלים. לבשתי טייץ ארוך שחור, נעלי ספורט טורקיז, חולצה שחורה, רגע, על מה הם הסתכלו בעצם? האם התלהבתי יותר מדי עם המסיבה באוזניות? המוח שלי כבר מריץ תסריטים על איך הם רואים אותי ואומרים לעצמם, איזה מוזרה זאתי. כבר התרגלתי להיות האאוטסיידרית, ואני לומדת עם השנים, לא לייחס משמעות לאופן שבו אנשים מסתכלים עלי. זה שלהם. בינתיים, כתפיית החזייה נפלה לכתף, אבל זה מבפנים, זה שלי. זו כתפייה רחבה יחסית, עבה, שנהפכת לצרה יותר ככל שהיא קרובה יותר אל בית החזה
הייתי בת 12 כשסבתי לקחה אותי לראשונה למשביר לצרכן לרכוש חזיה. הייתי בין האחרונות לרכוש בכיתה, אבל לא כי התפתחתי לאט, ההפך הוא הנכון. התכחשתי לחריגה מקו בניין שנוצרה לי מתחת לצוואר, כל השכבה לעומת זאת, בנים בנות בכיתה ובכיתות המקבילות, כולם דאגו להזכיר לי כל יום מחדש, בפרט בשיעורי ספורט, כן זאת אני, הילדה השמנמנה מהשורה האחרונה עם הציצים הגדולים
אז בקומה 3 במשביר לצרכן מחכות לך סבתות או דודות – או שאולי הן גם וגם, ויש להן מבחר אוהלי ענק מחוררים בתחרה פרחונית שמזכירה את השכבה השניה של וילון בבית של -איך לא- סבתא (או דודה). הכי כיף שיש מה לבחור, אבל משום מה הכל אותו הדבר: החזיות מגיעות בגודל מגדול במיוחד עד ענק להפחיד, יש להן מבנה משולש בולט והן מגיעות במגוון צבעים כי הכי כיף שאפשר לבחור: אז יש צבע בז׳ וצבע קרם וצבע גוף וצבע שמנת לא משנה כמה תנסי לייפות את התיאור בדימוי רומנטי, אני בוחרת לקרא לזה צבע חום-צהוב שהזכיר לי קיא של ליל שבת אחרי הוודקה והג׳ין והבירות וכל הבלאגן הזה. בתיכון, כשכל הבנות המקובלות בכיתה השוויצו בגוזיות עם הדפסים צבעוניים של משקפי שמש ודובונים, אני מצאתי את עצמי בוכה בתא המדידה, כשהדודה (לא דודה שלי) במבטא רוסי כבד מסדרת את השומן מהצדדים של החזיה, עם הציפורניים משוכות בלק אדום שתואם לאודם (שקצת נמרח על השיניים), היא מושכת את הציצים מבפנים החוצה, מסבירה לי ככה צריך, מותחת את הכתפיות והן לוחצות עד גבול מסוים. גבול מציק, אבל לא כואב. ככה, אחר כך זה יתרחב, היא מבטיחה לי
גם היום כשאני רוכשת מכנסיים אני חושבת ביני לבין עצמי, האם לקחת את אלו שלוחצים מעט, שצריך לשמור על הבטן בפנים, לקוות שבעתיד אני ארזה לתוכם, או לקחת את המכנסיים הללו שלכאורה, יושבים בול, אבל כשהם יתרחבו, הם כבר לא יהיו מחמיאים אלא פשוט ייראו גדולים ועייפים ואני אוכל להתרחב לתוכם, מה שעדיף שלא
לקראת סוף התיכון הברזתי מלא וכבר קיבלתי פטור משיעורי ספורט. גם ככה כולם צחקו עליי ואני הייתי במסלול מהיר להשחרת הריאות. בגיל 17 עישנתי סיגריות רגילות, וסיגריות ״מיוחדות״, כל סופ״ש יצאנו למועדון בעיר התחתית לרקוד לצלילי מוסיקה אפילה, לא מדובר במוסיקה שחורה במובן שאתם משערים, היפ הופ זה למגניבים. אנחנו היינו האאוטסיידרים ששמחים להיות מדוכאים. אז הקשבנו לאי בי אמ, סינטיייזרים, דפש מוד, ניינ אינטש ניילס, וקצת גראנג׳ לוחמני שמתבל בגיטרות את כל הכיף הדיכאוני הזה. את בחינת הבגרות בספורט, ה2000 מטר, סיימתי מתנשפת בציון עובר בקושי, וכנראה שהמורה לספורט ריחמה עליי אז היא זייפה את התוצאה מהשעון
ובכן, ככה עובדת הפטריארכיה: כשאת יוצאת לדייט עם גבר הוא לובש מכנסיים, ויש הימור שאת לוקחת. האם יהיה לו כלי גדול או קטן? עבה או דק? עם זוית? עם גוון ורדרד בכיפה? האם הוא ידע איך לתפעל אותו? מי יודע מה הוא מחביא שם, ביצה אחת או שלוש? בינינו, קשה עד בלתי אפשרי לנחש.
לגבי ציצים? אפילו תאמרו לי, אה, כן, אבל אפשר לזייף, הזיוף יכול להציע סטיית תקן של מקסימום 20% לכאן או לכאן. הרי חזייה מרופדת אתם תזהו בקלות, ותוכלו לתת אומדן כללי על בסיס גזרת הגוף של האישה שעומדת מולכם, האם יש לה חזה גדול או קטן. יש את כל חזיות ההייטק האלו, הפושאפ, והמינימייזר, כמה הן יכולות כבר לעצב את המציאות הקיימת? להוריד חצי מידה? להוסיף חצי מידה? ההימור שאתם לוקחים על גודל הציצים שמולכם, הוא הימור מושכל הרבה יותר, מהיכולת שלי לאמוד את גודל הזין שלכם על בסיס אורך מפרקי האצבע המורה וההבדל בינה לבין הקמיצה
מה חשבתי לעצמי לעזאזל ב2017 כשהתחלתי לרוץ?! מילא הנשימה הכבדה, המשקל העודף, על כל אלה נתגבר, אבל המונומנטים שבפרונט, מה לעזאזל?! הרי ברור, בכל תמונה הם שם גונבים את תשומת הלב, לא משנה מאיזה זווית
כידוע, מאמר טוב תמיד מגובה בנתונים, אז הנה הנתון החשוב והמעניין שהביא אתכם לקרא את המאמר הזה. ובכן, קוראים יקרים, מידת החזייה שלי היא D80 (אירופאי), שזה במידה אמריקאית 36C. זו המידה העדכנית, נכון ליום, בואכה 2023, אבל זה לא היה כך לפני 20 שנה. בגיל 19 לא עמדתי בגודל המעמד, עשיתי ניתוח והקטנתי. חוץ מזה שכל גיל ההתבגרות שנאתי את הגוף, הוא רק המשיך לגדול ולהתמלא שומנים ושיער, והפרשות, וכולם צחקו עלי וככל שהם צחקו יותר אני הלכתי כפוף ורק רציתי להסתתר ולא היה לי היכן, והגב כאב, החזיות נהיו עם יותר תחרה ויותר מכוערות והיו לוחצות ויצרו עמק מכוער על הכתפיים. הרופאים המליצו על ניתוח הקטנה אני קפצתי על המציאה
עשרים שנה לאחר מכן,אני רצה.אפילו מרחקים ארוכים, מרתונים, מרוצי שטח, מצדיקה את שם המותג, ,תסמכו עלי. וכמיליאנלס שאני, באווירת ניינטיז מרגשת: סגנון ריצה – פמלה אנדרסון. בדרך להציל את העולם, בהילוך איטי,הכל קופץ