משבר הפוסט השני

בקילומטר הראשון אני גאה בעצמי שיצאתי אבל בקילומטר השני אני שואלת את עצמי למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי, למה החלטתי להתעלל בעצמי ולקרוע את הברכיים. תחושת ההישגיות וההצלחה מגיעות רק בקילומטר ה-8, עם האדרנלין דוחפת קדימה אבל הגוף כבר מתחיל להרגיש את המאמץ ולכן – בואו נודה באמת, לא תמיד אני מרחפת באוויר מהנאה. שום הורמונים או כימיקלים לא יגיעו לסייע, רק מחשבה מודעת וחזקה שמכריחה את עצמי לא להישבר. פנטזיות על תוצאות מרהיבות עין, מחשבות מוגזמות וביקורת עצמית, כולם מצטרפים אליי לריצה זו, כולם משתתפים בפרויקט. בפועל – אין פתרונות קסם. במרוץ האחרון באיביזה, איבדתי את הדרך בשטח למרות כל הסימנים והשלטים הברורים. למרות שחשבתי שאני כבר מנוסה, ויודעת, זה היה מתיש בקילומטר הראשון עד הקילומטר האחרון. אני עדיין מתרכזת בלהסתכל על האבנים בדרך, על השמיים, על הנוף המדהים בטיפוס, מדמיינת את הפחמימות הטעימות שאני מרוויחה בסוף המרוץ, ובכל זאת ולמרות הכל, כמובן שפספסתי את הפנייה שמאלה.

אני חווה את משבר הפוסט השני, לכן התעכבתי. היו לי כוונות טובות, רציתי לכתוב על החשיבות בהתמדה, על הקושי של הקילומטר השני בריצה, ועל כמה חשוב לדחוף ואיך לעשות את זה. איך לדחוף את עצמכם. אבל אין לי עצות מוצלחות, אני מגיעה לכאן בעצמי עם הלשון בחוץ. 

בשיעור הראשון, אנחנו גאים בעצמנו ש-הנה, מתחילים משהו חדש. מציבים מטרות לשנה החדשה, מחברת חדשה דפים חלקים ומזמינים, כותבים בהם משימות בהתרגשות. היום הראשון בדיאטה הולך נהדר, ביום השני כבר נשברים. כשלומדים שפה חדשה, כבר ברגע שמצליחים לבטא משפט אחד מרגישים מדהים, הישגיות מספקת, תראו אותי אני קולטת מהר. אבל אז- לשיעור השני אנחנו נדרשים לעמוד מול אתגר טיפה יותר, ואז כדי לעשות את זה שוב, אז מתחילים לגמגם. בימים האחרונים פתחתי מסמכים ריקים בכמויות, כתבתי מקטעי פסקאות, ובפועל לא כתבתי כלום. פתחתי את הדף הריק עם משפט שאמור היה לדחוף את האצבעות שלי קדימה לכתיבה, משהו כמו תרגיל כתיבה, על הפעם הראשונה שאיבדתי את הדרך בריצת שטח. זה נראה בערך ככה- 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שאיבדתי את הדרך בריצת שטח ביער נידח בברזיל. זו הייתה הפעם השניה שרצתי עם הקבוצה הזו. אוקי, לא מדובר ביער ממש נידח, ולא ג׳ונגל אקזוטי באמזונס. סה״כ הפארק טיג׳וקה, שהוא יער עם מפלים יפיפיים בפאתי העיר ריו דה ז’ניירו. בדרך פגשנו חיילים עומדים עם נשק דרוך, כן בתוך תוככי היער, בין העצים לקופים ליובלי המים הקטנים, בין גזעי העץ הקרובים שיוצרים מדרגות טבעיות, בדרך המצוק הצרה עמדו חיילים דרוכים. בברזיל כמו בברזיל, הקרבה של היער לפאבלות הופכת את התיירים למטרה קלה לעבריינים מהשכונות. אכן, בזמן הריצה, כבר פיתחתי את עלילת רומן המתח שאני מתכננת לכתוב. זה יהיה רומן חובק עולם עם מרגלים ושירותי ביון ומזוודות מלאות כסף וקוקאין ובדיוק ביער הזה, בנקודה הזו ליד המפל, איפה שהגזע עץ המפורק כבר הצמיח טחב, מתחת לו, יש מקום מעולה לזרוק את הגופה שיאכלו אותה העורבים, הזאבים, הנחשים, התולעים, כל אחד בתורו, ובינתיים הקופים יתבוננו מלמעלה, מחזיקים רגל אחת על ענף עץ גבוה, צוחקים עם בננה ביד. הנרצח יהיה דיפלומט קווקזי שהוא למעשה סוכן כפול של איזה קרטל סמים דרום אמריקאי, וירצחו אותו על רקע לא רומנטי בעליל, וקצת מהדם שלו יזרום לתוך המים עד שהצבע ייעלם לחלוטין לתוך הצלילות של המפל הקטן הזה, כדי ליצור את האפקט הטראגי של הרצח ולהדגיש את הבנאליות של הטבע שבולע הכל. ברור שהמחשבות הטובות ביותר מגיעות אליי במהלך הריצה, בעיקר בשטח אבל לא רק. חוץ מהעלילות המופרכות ביותר למותחני ריגול בסגנון ג׳ון לה קארה, גם רומנים רומנטיים נוטפי זיעה, קיטש ותשוקה מקבלים ביטוי במהלך הריצה, גם רעיונות מבריקים לאפליקציה שתפתור את הכל מהכל ומחר אני סטיב ג׳ובס, גם זה קורה כשהנעל מתנגשת באספלט. העניין הוא שאני בעיקר חולמת את התוצאות. סלט הפירות של סוף האימון, הפוסט שיגרוף מיליון לייקים. האקזיט שיסתום לי את כל החובות לבנק בבת אחת. אחד מהקילרים של המוטיבציה הוא לראות את הסוף לפני שמתחילים. להרגיש שניצחנו, עוד לפני שעשינו משהו. לעתים מפעפעת התחושה שיהיה קל, לעתים זו תחושת אופוריה שמסתירה את הפחד להתמודד עם הקשיים, ואז, נעדיף שלא להתמודד עם המסע האדיר הזה, הוא ייראה כל כך ארוך ומפרך וקשה ומתיש, ואני אפהק ואקבל תחושת שיתוק ונמלים בקצות האצבעות, אמציא תירוצים ואשאר בבית.  

בינתיים הפסקאות לא כותבות את עצמן, מנותקות כל אחת מהשניה ואני מתקשה לחבר ביניהן לחיבור קוהרנטי. אני פותחת טאב ועוד טאב ועוד טאב בדפדפן, מסמך ריק ועוד מסמך ריק, למעשה זו הגרסה העדכנית להיותי הסופר המיוסר שיושב מול מכונת הכתיבה, תולש את הדפים ומכווץ אותם לכדורים מקומטים, זורק ולעתים קולע לסל האשפה בפינת החדר. כך גם גוגל דרייב עם דוקומנטים ששמם שומר את עצמו אוטומטית עם השורה הראשונה של הטקסט, משהו בסגנון ״אני זוכרת את הפעם הראשונה״, וגם ״פתאום לא ידעתי איפה אני נמצאת״.

משבר הפוסט השני, קצת כמו משבר האלבום השני. חבריי המיליאנאלים, אתם בטח כמוני זוכרים כל מהלך גיטרה, כל צעקה של אדי וודר, באלבום ״טן״ של פרל ג׳אם. זה היה אלבום הבכורה המופתי, האולטימטיבי, דיקלמנו כל מילה, כל שיר, להיט אחרי להיט, זיהינו כל נקישה על התופים, כל ריף גיטרה ידענו במדויק, זה היה ה-אלבום, הקול של הדור שלנו. מישהו זוכר את האלבום השני של פרל ג׳אם? ובכן, מדובר היה בכישלון טוטאלי במצעדים, במכירות, בהכל. האם יצא אלבום שלישי? בכלל אין לי מושג. 

בואו נתמכר למסע. אירוני שאני אומרת את זה, נכון? יותר מזה, בואו נהנה מהיעדר השלמות, ניקח חלק פעיל בקלישאה שמוטב מאוחר מאשר אף פעם. לפוסט זה לא מצורפת מסקנה חותכת כמו שהייתי רוצה. אין פה עצה שתפתור לכם בעיה. זהו משבר הפוסט השני. בשלב הזה של היום, העיקר שהוא נכתב. יש אימונים, שהעיקר שיצאנו להתאמן, כדי להכין את עצמנו להמשך המוצלח יותר.